דיכוי רגשות נשיים על ידי תרופות פסיכיאטריות
שלום לקוראותיי היקרות,
אני מצרפת לכן בזאת מאמר שתרגמתי מאת ד"ר ג'ולי הולנד, רופאה פסיכיאטרית מניו יורק.
קראנה ולמדנה.
באהבה רבה, מדפנה.
Medicating Women's Feelings – מתן תרופות לרגשות הנשים
מאת ד"ר ג'ולי הולנד – פסיכיאטרית בניו יורק, ומחברת הספר Moody Bitches""
"האמת על התרופות שאת לוקחת, שעות השינה החסרות שלך, המיניות שאינך חווה, ומה באמת הופך אותך למשוגעת."
המאמר פורסם בפברואר 2015
נשים מתוכנתות גנטית להיות רגישות לסביבתן, לגלות אמפתיה לצרכי ילדיהן, ולתת תשומת לב אינטואיטיבית להוריהן. התנהגות זו חיונית להישרדות שלנו ושל צאצאינו.
ישנם מחקרים המציעים את האפשרות שיש לנשים יכולת גבוהה משל גברים בהבעת רגשות רהוטה, הנובעת מההתפתחות המוחית השונה במוח האישה. במוח הנשי ישנו נפח רב יותר האחראי על שפה, זיכרון, שמיעה ואבחון רגשותיהם של בני אדם אחרים.
אבחנות אלו מושרשות בנו באופן ביולוגי, ללא אפשרות לשייכן לתסבוכת אידאולוגית פמיניסטית, או אנטי פמיניסטית. ועם זאת, לתכונות הביולוגיות הללו ישנן השפעות חברתיות.
רגשנות הנשים הינה סימן לבריאות, ולא למחלה.
והיא מקור של כוח.
ועם זאת אנו נמצאות בלחץ קבוע לרסן את חיינו בהיבט הרגשי.
למדנו להתנצל על דמעותינו, לדכא את כעסנו, ולפחד מלהיקרא היסטריות.
תעשיית התרופות מנצלת את הפחד הזה. התעשייה שמה לה למטרה לפרסם תרופות לייצוב מצב הרוח במיוחד עבור נשים, ועושה זאת בתכניות אירוח ובידור, ובעיתונים.
כיום ישנם הרבה יותר אמריקנים הנוטלים תרופות פסיכיאטריות, ביחס לעבר.
ומניסיוני, הם נוטלים את התרופות הללו לפרקי זמן ארוכים הרבה יותר משהתכוונו מלכתחילה.
המכירות של נוגדי הדיכאון והחרדה עלו משמעותית בשני העשורים האחרונים, וכיום נמצאות בראש רשימת המכירות מסך כל התרופות הקיימות.
כפסיכיאטרית בעלת ניסיון של 20 שנה, דבר זה נראה לי כטירוף.
לפחות אחת מכל ארבע נשים בארצות הברית מטופלת בתרופה פסיכיאטרית, וזאת בהשוואה לאחד מתוך שבעה גברים.
כלומר, לנשים יש סיכוי כמעט כפול מגברים לקבל אבחנה של דיכאון או חרדה.
עבור חלק מאותן נשים, תרופות אלו אכן משפרות את איכות חייהן.
אולם לאחרות תרופות אלו אינן נחוצות.
העלייה בכמות נטילת תרופות אלו במרשם רופא, אשר לעיתים אינו מתמחה בפסיכיאטריה, מביאה נשים רבות לחפש פתרונות כימיים לבעיותיהן.
נטילת תרופות פסיכיאטריות אמורה להיות החלטה רפואית, ולא תגובה ללחץ מצד חברים או כפעולה צרכנית.
הגישה התרופתית הופכת את הדינמיקה הביולוגית הנשית לכזו הניתנת לתמרון תרופתי. וזאת אף על פי שהמוח והכימיקלים שבו אמורים לפעול בזרימה משתנה.
על מנת לפשט את הדברים נסביר כי כמות מספקת של סרוטונין במוח גורמת למציאות להיחוות כטובה.
כמות עודפת של סרוטונין גורמת לאדם להיות אדיש לסביבתו.
וכמות נמוכה מדי של סרוטונין גורמת לכל בעיה להיראות כמו בעיה קשת פתרון.
בימים שלפני הווסת, כאשר באופן טבעי ישנה רגישות נפשית גבוהה מהרגיל, נשים חשות פחות בודדות, ויותר חמות מזג, יותר רגזניות מהרגיל, ופחות מרוצות מבדרך כלל.
אני אומרת ללקוחותיי שהמחשבות והרגשות הקשים שעולים להן בימים אלו הם הזדמנות לבחון מחדש את סדרי חייהן ומידת שביעות הרצון שלהן. וכל זאת בטרם יחלפו ימים אלו, ושוב הן תחזורנה להיות נוחות יותר לסביבה ולדרישותיה, בהשפעת ההורמונים המשתנה בגופן.
נוגדי הדיכאון הנפוצים ביותר, אשר משתמשים בהם גם כנוגדי חרדה הם חוסמי סרוטונין סלקטיביים, ועל ידי פעולת החסימה, משאירים את רמתו גבוהה במוח.
מצב זה גורם למציאות להיראות טובה תמיד. "הכל טוב".
אבל – יותר מדי טוב זה לא בהכרח טוב.
כמות גבוהה של סרוטונין אכן משפרת את ההתנהגות המכונה "פתיל קצר", ואינך מהירה לכעוס.
בנוסף, היא משפרת את החרדות והפחדים.
ועם זאת, רמה גבוהה וקבועה של סרוטונין במוח גורמת לך לנמנום. הסרוטונין גורם לך להתעניין פחות במין. הסרוטונין מקהה ומדכא רגשות שליליים, יותר משהוא משפר רגשות חיוביים.
גם אם תקחי תרופות המעלות את רמות הסרוטונין לא תקפצי כל היום על חיוך רחב.
מה שיקרה לך הוא שתהפכי להיות יותר רציונלית ופחות אמוציונלית.
ישנם מטופלים המדווחים על ירידה ברמות האמפתיה, הגירוי, העצב, החלומות האירוטיים, היצירתיות, הכעס, ביטוי הרגשות, היכולת לחוות אבל ודאגה.
כמובן שישנם מקרים בהם תרופות פסיכיאטריות נדרשות.
הבעיה היא ששימוש בהן גורמת לאנשים חולים באמת, להישאר לא מטופלים. וזאת בגלל בעיות סוציו אקונומיות.
ישנם אנשים המנסים לטפל בתרופות בבעיות שאינן פסיכיאטריות, אלא הן צירוף של גורמי דחק, כגון שינה בלתי מספקת, חוסר באור שמש טבעי, תזונה קלוקלת, תנועה ותקשורת.
כל אלו הינם מרכיבים חיוניים לחיינו בהיותנו יצורים חברתיים. ואי אפשר להעלים את הצרכים הללו בעזרת תרופות.
כאשר רמות הסרוטונין בגוף האישה גבוהות מדי על בסיס קבוע באופן מלאכותי, הן נמצאות בסיכון לאבד את הרגישות הנפשית שלהן, על כל תנודותיה. ומכאן נוטות להפגין התנהגות גברית בעלת אפיון הורמונלי סטטי. ההתנהגות הרגשית הסטטית החדשה מעודדת נשים להתנהגות המקובלת בקרב גברים. בהיותן במצב בלתי פגיע ברובד הרגשי, הן מסגלות לעצמן את אותן התנהגויות גבריות המאפשרות להן להתקדם לעבר מקצועות הנשלטים בידי גברים. מחקרים שבוצעו על פרימטים הראו שמתן תרופות מסוג SSRI עודדה בקרבם התנהגות חברתית של שליטה, והעלתה את ההיררכיה של מקבלי התרופה בתוך המבנה החברתי שלהם.
אם כך, מהו המחיר?
באחד הימים קיבלתי טלפון נסער מלקוחה שטלפנה אליי ממשרדה בבכי, וביקשה שאעלה לה את המינון של נוגדי הדיכאון. זאת מכיוון שאינה יכולה להיראות בוכה בעת העבודה.
לאחר שחקרתי אותה בדבר הסיבה שהעציבה אותה, היא סיפרה שהבוס בגד באמונה והשפיל אותה לעיני צוות העובדים.
בסופו של דבר סיכמנו שהדרך הטובה מבין השתיים היא להתמודד ולהתעמת מולו בצורה שקולה ורגועה, על פני תוספת תרופות.
מחקרים רפואיים מראים כי רופאים נוטים לתת יותר מדי תרופות פסיכיאטריות לנשים בהשוואה לגברים. ובפרט לנשים בגילאים 35-64.
אצל חלק מהנשים בגילאים אלו התסמינים של פרה – מנופאוזה דומים לדיכאון. ודמעות הינן אירוע נפוץ.
אולם בכי אינו נובע רק מעצב. אנו בוכות גם כאשר אנו מפוחדות או מתוסכלות או נחשפות לחוסר צדק, ולכאב אנושי.
חלק מהנשים בוכות יותר מאחרות.
אין זה אומר שאנו חלשות, או שיצאנו מכלל שליטה.
במינונים גבוהים SSRI גורם לקושי בשחרור דמעות, ואף יכול לגרום לאדישות ושוויון נפש מוגזם.
וזאת כאשר ידוע לנו ששינויים יכולים להגיע במקרים רבים דווקא ממקום של חוסר נוחות ומתוך מודעות לכך שהדברים אינם מתרחשים כשורה.
אנחנו יודעות מה נכון רק כשאנו מרגישות זאת. ולשם כך צריך להרגיש.
אם תרופות אלו גורמות לשאננות יתרה, נמצא שהן אינן עוזרות לאיש.
כאשר אנו בטיפול יתר, רגשותינו נעשים סינתתיים.
לצורך העצמה וצמיחה אנושית, זוגיות טובה, ועולם טוב ושלו יותר, אנו זקוקים ליותר אמפתיה, יותר תשוקה, יותר קבלה, יותר רגישות ויותר פגיעות.
לא פחות.
אנו מוכרחות להפסיק לתייג את החרדות והעצב שלנו כסימפטומים בלתי נוחים.
עלינו להתחיל להתייחס אליהם כאל חלק מקידום הבריאות הביולוגית שלנו.
יישר כח
מדהימה שאת.
תודה, הפצתי אותך גם, זה מדהים.
ומתי אזכה לכפותייך המהממות ושות'?
שבת מבורכת.
תמר.
לתמר היקרה,
אני מכינה לך אותן.
שבת שלום ושמחה!
מדהים. אני מטפלת ב רפלקסולוגיה
, ובדיוק שבוע שעבר מטופלת שהתלוננה על עייפות במשך חודשים ארוכים (שטיפןל מגע לשינוי תזונתי עזר לה) סיפרה לי שרופא המשפחה שלה אמר לה שהבעיה שלה היא נטו נפשית, ולכן הוא מציע לה 'ציפרלקס' לשנה.
בהנחה שהוא צודק, ו הבעיה היא נפשית-
מה לגבי לשלוח אותה לטיפול נפשי?
ואם ,כמו הרבה רופאים אחרים, הוא שכח שתפקידו הוא לרפא-ורואה את עצמו רק כרושם תרופות-
מה לגבי יעוץ פסיכיאטרי?
איך רופא משפחה נותן תרופה עם כל כך הרבה השלכות בלי בדיקה יסודית אחת?
פשוט מזעזע!
כשהמטופלת שלי הרימה גבה-הוא אמר להקמה את עושה עניין? חצי תל אביב מקבלת ציפרלקס..
מאמר חשוב ו מעניין!